קיץ
הקיץ הישראלי הוא מבחן הקיצון של אלקטרוניקת רכב: קבינה חונה מגיעה ל-70°C. ציוד שלא תוכנן לזה – פשוט מת בו.
משאית חונה בשמש של אוגוסט: 65–70°C בפנים. DVR צרכני מדורג ל-60°C – עושים את החשבון.
דיסק קשיח מכני וכרטיסי SD נשחקים מהר בחום – SSD תעשייתי מדורג לטמפרטורות האלה.
DVR הרחק מהשמשה ומתעלות מיזוג חוסמות – בתא מוצל ומאוורר. ההבדל: 15 מעלות.
WDR מטפל בשמש נמוכה מסנוורת – התאונות של שעות הזריחה והשקיעה מתועדות כמו שצריך.
הסיפור חוזר כל ספטמבר: מערכת שהותקנה בחורף עבדה מצוין – ובאוגוסט התחילו ריסטים, קפיאות ואובדן הקלטות. הסיבה: רכיבים צרכניים מדורגים ל-60°C מקסימום, וקבינה ישראלית חונה עוברת את זה בקלות. קבל אלקטרוליטי מתייבש, כרטיס SD נשרף, והמערכת 'סתם מפסיקה לעבוד'. ציוד תעשייתי מדורג 70°C+ עולה מעט יותר – ומחזיק שנים.
אחד: מיקום – ה-DVR מותקן בנקודה מוצלת ומאווררת (מתחת/מאחורי מושב, בתא אחסון עם אוורור), אף פעם לא על מדף השמשה. שניים: אוורור – מרווח נשימה סביב היחידה, לא קבורה מתחת לערימת ציוד. שלושה: הזנה – חיווט וחיבורים שעומדים בעומסי הקיץ (גם המזגן שעובד ברצף מעמיס על מערכת החשמל).
קיץ ישראלי זה גם אבק – שמצטבר על עדשות, חודר למחברים לא אטומים ומצטבר בפתחי אוורור. מצלמות IP69K אטומות לחלוטין, המחברים שלנו אטומים, ומה שנשאר: ניגוב עדשות שבועי, ובסביבות עבודה מאובקות – בדיקת פתחי האוורור של ה-DVR בביקורת התקופתית.
קרוב לוודאי: אם הריסטים מתרכזים בשעות החום או אחרי חניה בשמש – זה סימן היכר קלאסי. פתרונות: העתקת ה-DVR למיקום קריר יותר, או שדרוג ליחידה מדורגת-חום. נאבחן בשיחה.
מאוד – ההפרש בין חניה בשמש לצל הוא 15–20 מעלות בקבינה. כשיש ברירה, הצל מאריך חיים לכל האלקטרוניקה ברכב, לא רק למצלמות.
ה-DVR עד 70°C והמצלמות מעבר לכך – מספרי עבודה אמיתיים לקיץ הישראלי, כולל בקעת הירדן ואילת.
מצלמה שמכוונת ישירות לשמש שעות ארוכות יכולה להישחק לאורך זמן – לכן זוויות ההתקנה שלנו נבחרות גם לפי מסלול השמש. במצלמות דרך זה מטופל ב-WDR ובציפויי עדשה.
בדיקת מיקום, אוורור ובריאות דיסק – ביקורת קיץ קצרה ושקטה בראש.